• האווי לאסוף הוא אחד מהגולשים הוותיקים באתר ולשמחתנו לאחרונה אף אוחז במקלדת.

אדם קם בבוקר (יותר לקראת הצהריים, זה יום שישי, דחילק, אל תשפטו אותי), ומגלה לתדהמתו שראסל ווסטברוק, שחקן על ואייקון אופנה מטעם עצמו, עוזב את אוקלהומה. השריד האחרון לקבוצה של 2012, זו שהייתה אמורה להירשם בספרי ההיסטוריה כקבוצה הגדולה, המרגשת, של העשור השני במאה הזו, מוצא גם הוא את דרכו החוצה. הארדן, דוראנט, איבקה ועכשיו גם ראס. אפילו פול ג'ורג' שנחת לרגע, את כולם נשאה הרוח.

רגע, חושב האדם בעודו מגרד בפדחתו אוקלהומה? רוח?

יכול להיות שכבר עברנו את זה פעם?

***

הרי גם טום ג'ואד עזב את אוקלהומה, אי שם בשנות השלושים של המאה הקודמת, של האלף הקודם. בניגוד להארדן, דוראנט או ווסטברוק, הוא אף פעם לא היה בקולג', או בביג 8, הכי רחוק שהוא הגיע היה ל-Big Mac, הכלא הגדול של אוקלהומה.

כבן למשפחת חוואים, ג'ואד הורגל בחיים קשים, את החווה אולי קנה אבי סבו, אבל היום, פיסת האדמה הקטנה והחרבה כבר מזמן שייכת אל הבנק.

כשלמצוקה הישנה, לשגרת העוני אליה הם נולדו ובה הם חיים, מצטרף גם המשבר הכלכלי הגדול של 1929, נדמה כי הדברים כבר לא יכולים להיות גרועים יותר.

אוי, לפעמים אנשים יכולים להיות כל כך אופטימים…

שנים של ניצול יתר וכריתת צמחיה טבעית הופכים את המישורים הגדולים של צפון אמריקה (מניו מקסיקו, טקסס, קולורדו ואוקלהומה, ועד לאלברטה וססקצ'ואן בקנדה) לאזור מוכה סופות חול, כאלו שהחשיכו את היום והגיעו עד לניו יורק. כך כך עזות, עד שהאזור כולו מוכר מאז the dust bowl.

והאדם? הוא בכלל עסוק בקדמה, ומעכשיו את עשרות משפחות שמטפלות בכמה דונמים כל אחת אפשר להחליף בטרקטור אחד ובפועל אחד. ואת החקלאים? אותם אפשר לזרוק לרחוב, כמובן.

כשטום מגיע אל בית משפחתו, הוא מגלה שזה בדיוק מה שקרה להם, הסופות השמידו את היבול האחרון, והבנקים זרקו אותם מביתם.

רודפים אחרי שמועה על פרנסה מכובדת בשדות הזהובים של קליפורניה (היי קאפקייק, זה נשמע לך מוכר?), שלושה דורות של משפחת ג'ואד עולים על מכונית ישנה במסע מסויט מערבה, במה שיהפוך ל'ענבי זעם' של ג'ון סטיינבק, אחד הספרים המכוננים בתולדות הספרות האמריקאית, ולבטח הסוציאליסטי ביניהם.

כמוהם, רק במציאות, יצאו כמיליון אזרחים אמריקאים מהאזורים המוכים מערבה, רק כדי להיתקל בניצול, גזענות (בקליפורניה קראו להם אז בכינוי הגנאי 'Okies') וברעב גדול אף יותר.

בשנות התשעים הוציא ספרינגסטין שיר שקט על טום ג'ואד שלנו, בתקליט (אוי, אני זקן. מזל שלא קראתי לזה אריך נגן) שנקרא על שם השיר. זו הגרסה הסופר מתחרעת, עם טום מורלו מrage against the machine:

***

מלבד ענבי זעם, ישנה פנינה מהתקופה ההיא, שכאילו נועדה לתאר את הת'אנדר. גיבור השיר My Oklahoma Home , סם פרסטי מן הסתם, עושה דרכו אל אוק', בונה שם בית, שותל יבולים ואף מוצא אישה, רק כדי לגלות בכל פעם שהם עפו להם ברוח.

It blowed away, it blowed away
My Oklahoma home, it blowed away
It looked so green and fair when I built my shanty there
But my Oklahoma home, it blowed away.

בסוף מגלה פרסטי גיבורינו, אולי קצת כמו ווסטברוק והארדן, שאתה לא ממש צריך להיות באוק'. בזכות הרוח, אוקלהומה תמיד מסביבך.

I'm a roamin' Oklahoman, but I'm always close to home
And I'll never get homesick ’til I die
No matter where I'm found, my home is all around
My Oklahoma home is in the sky

השיר, שנכתב על ידי אגנס 'סיס' קנינגהם ואחיה ביל, הוקלט על ידי פיט סיגר הגדול ב61, אבל כמעט ונשכח. היה זה ברוס ספרינגסטין (פעם שנייה) שהחיה אותו, בפרוייקט הנהדר שלו We Shall Overcome: The Seeger Sessions. זה הביצוע מההופעה החיה בדבלין:

***

אז מה היה לנו? קצת היסטוריה, קצת מוזיקה, ועוד פעם אוקלהומה, שנשארת צחיחה עם מעט (טוב, הרבה) תקוות לעתיד (בחירות דראפט), שאותן תוכל שוב לפזר ברוח, שוב אותה הרוח.